קרוב לחמישה חודשים חלפו מיום נפילת ניצנים עד לשחרורה ב"מבצע יואב".
היינו כ-40 חברות, 30 ילדים ו-6 חברים.
הילדים שפונו על כתפי ההורים לבאר טוביה, הועברו לגבעת ברנר. שם שהינו שלושה שבועות ועברנו לתל יצחק. כעבור זמן מה, חזרנו לכפר שמריהו, משם יצאנו להתישבות לפני 5 שנים.
היו אלה חמישה חודשי חרדה ומתח לגורל חברינו בשבי. שרויים היינו בשכול כבד על חברינו הנעדרים, חללי המערכה, מהם עמודי התווך של הקבוצה, ועל החיילים שבמשך מספר חודשים קשרו גורלם בגורלנו והיו לנו אחים למצור ולמערכה.
ילדינו הפעוטים, (הגדולים שביניהם היו בני 4) תבעו את "אבא" והחברות שבעליהן היו בין הנעדרים נשאו עדיין בליבן תקוות שוא על גורל יקיריהן.
זר היה לנו הכפר וקשה מנשוא. סביבנו התנהלו חיים סדירים. השרון פרח, ולכאורה נראה כי לא נפל דבר.
בדריכות עקבנו אחר החדשות, מחזית הדרום הגיעו שורות של נצחונות צבאנו. ב-28 באוקטובר בישרו גם על שחרור ניצנים.
בשובנו אל ניצנים המשוחררת, נעמדנו פנים אל פנים עם מראות הזוועה...
מה שרד מכל מה שבנינו בעמל של שנים?...
הרס בכל. בתים מנוקבים ככברה, חדר האוכל שהתנשא מעל כולם היה לתל חורבות. השטח חרוש פגזי תותחים ומרגמות... עצים מתגוללים על הקרקע...
בכי עצור חנק את הגרון ללא הגה. לאחר רגעים, התפזרנו – כל אחד לפינתו, להתייחד עם עצמו. בחדר המגורים, בעמדת שמירה, בבונקר, בעמדת החבר שנפל ובמפקדה הנקובה כרשת. חיטטנו בידים ובצפורניים. הרמנו כל פיסת נייר. עד מהרה נתגלו שלדים שלא הובאו לקבורה.
אחרינו הגיע גם אברהם הרצפלד, אשר ליווה אותנו גם ביום עלייתנו לקרקע. הוא מצא מעט מילות נחמה, הביא עימו בקבוק יין והרים כוס לשחרור הנקודה.
עייפים בגוף ונפש עמדנו למחרת היום בפני השאלה:
הנחזור לבנות את ניצנ ים מחדש?
ואם השבנו ב"כן" מוחלט, הרי בראש וראשונה היה זה "למענם", כמצבה חיה לזכרם של הנופלים.
את הישוב המחודש החלטנו להקים בשדות המשק, דרומית מזרחית למקום הקרב משלושה טעמים:
- מבחינה רגשית קשה היה לחזור למקום שהשאיר משקעים מרים כל כך.
- הצבא החליט כי מבחינה אסטרטגית המקום החדש מתאים יותר, בהיותו מקום גבוה לעומת הנקודה הישנה שהיתה נמוכה יותר.
- האדמות שקיבלנו מהקרן הקיימת השתרעו קרוב יותר למקום החדש.
לא לכל אנשי ניצנים עמד הכוח להתחיל מחדש. רבים עזבו.
בתקופת המעבר הצטרפו אלינו חברי קיבוץ "מבטחים", שהוקם בשנת 1947 מול רפיח, וקשרו את גורלם עם בית ניצנים.
עד למעבר למקום ההתישבות החדש נאחזנו בסמוך, במקום הקרוי "סוראני" ("נטיעות הדרום" דהיום). היה זה במאי 1949. לשם הגיעו הבחורים וקומץ בחורות (האמהות והילדים נשארו עוד מספר חודשים בכפר שמריהו). בסוראני התקיימנו מגן ירק, שטחי בעל - פלחה, כבשים, רפת קטנה ופרדס. בינתיים הכשרנו את המקום המיועד. עקרנו את כל הפרדס שהיה במקום, הכשרנו את הקרקע והתחלנו לבנות את 11 הבתים הראשונים, מספר צריפים ואת צריף חדר האוכל.
ב- 1950 עברנו מסוראני לניצנים החדשה.
במרוצת השנים הצטרפו לקיבוץ עוד רבים מגרעיני " הנוער – הציוני" מאמריקה הלטינית.
בניצנים הישנה הוקם כפר של "עלית הנוער", שנקרא גם הוא ניצנים, לזכר הנופלים.
עם סגירת כפר הנוער, בשנת 1989 הוקם ב"ארמון" בית ספר שדה של החברה להגנת הטבע – "שקמים בניצנים". אתרי הקרב בניצנים הוכרזו על ידי המועצה לשימור אתרים כאתרים לאומיים.
